לסיום "בין הזמנים"
מול המראה
חיים ולדר
לקראת סיום בין הזמנים, ויציאת הבנים מהבית חזרה אל מקומם הטבעי –מקום של תורה, יש מקום לערוך "בדיקת ציוד" לגלות אם לא שכחנו משהו.
א. אהבה
גם בחורים בני 18-21 הם "ילדים של אבא ואמא, ובוודאי ילדים בני 14-18. הם מגיעים הבית לא רק לפרוק את המתח הלימודי אלא גם להיטען בכוחות חדשים. נא לבדוק האם הענקנו להם מספיק אהבה? האם ביטאנו את אהבתנו אליהם, והוכנו להם עד כמה הם אהובים ורצויים בבית?
ב. בית
יש אומרים שהישיבה היא הבית הראשון של בחור ישיבה. גם אם נסכים עם ההגדרה, כל אדם, גם כזה שיש לו "בית ראשון" זקוק ל"בית". בית הוא לא רק ארבעה קירות וגג אלא תחושה. תחושה של מקום ששייך לך, שמקרין לך חום ואהבה ותחושת שייכות גם כשאינך נמצא בו. בבין הזמנים יש לנו הזדמנות מצויינת להקרין את התחושה הזו למשך כל השנה
ג. גב
גם אנשים שמחתנים ילדים זקוקים ל"גב של אבא ואמא", גם אם הוריהם חסרי אמצעים. ככה זה. ההורים שלנו הם סוג של משענת רגשית אבסלוטית ובלתי מותנית. משענת המתחילה עם לידתו של אדם ומסתיימת רק בערוב ימי הוריו. יש כל מיני שיטות לתת גב לילד/בחור/איש שהוא הילד שלנו. כל מה שצריך זה לחשוב על זה.
ד. דרישות
מותר ואף רצוי לדרוש מבחור לסייע בעבודות הבית בימי בין הזמנים. דרישה היא מחמאה וויתור הוא סוג של פגיעה. עם זאת עלינו להשקיע מחשבה מהו המינון הנכון לשילוב בין הדרישות לבין הצורך של הבחור במנוחה.
ה. הערות.
כמה שפחות. יש משהו מיותר עד מסוכן בהערות. על אדם לשאול עצמו אם הוא טיפוס מעיר, ואם כן, הנכון הוא לחושב פעמיים לפני כל הערה. להתייעץ עם בן הזוג וגם אם החלטנו שצריך לומר, לחכות עם זה כמה שעות.
ו. ויכוח.
לא מתווכחים. (חוץ מויכוח בלימוד שאז כל המרבה הרי זה ממשובח). הדבר נכון לא רק לבחורים כי אם גם לילדים. כשאבא ואמר אומרים משהו, אין ויכוח. וגם אם הנער מתווכח (והוא מתווכח) אין ויכוח כשצד אחד אינו נוטל בו חלק. על ההורים לומר, אולי להסביר פעם אחת, וזהו.
ז. זיהוי מצוקות
בין הזמנים הוא זמן מצויין לזהות מצוקות אצל הנער, שלא תמיד אנו יודעים מה עובר עליו בישיבה מבחינת לימוד/יר"ש/חברה/התמודדות. איך מזהים? פשוט מתבוננים. מה עושים? מדברים על זה.
ח. חיוך
אם היה קיים מד כזה ששמו "מד חיוך" הייתי ממליץ לכל אחד לרכוש אותו, לא רק כלפי ילדיו אלא כלפי כל מי שהוא בא איתו במגע. "טוב מלבים שיניים לחברו" ואוסיף ק"ו לילדיו ומשפחתו. ישנם אנשים שהמד הזה (שעדיין לא קיים) היה מפעיל פעמון אזעקה, בשל עיקול צידי הפה כלפי מטה ב90 אחוז מהזמן לעומת חמשה אחוז קו ישר וחמשה אחוז בלבד עיקול כלפי מעלה. בהעדר מד כזה הייתי ממליץ להסתייע בבן/בת הזוג כביקורת בונה.
השאיפה הכללית היא לכיוון 90 אחוז חיוכים.
ט. טיולים
מותרים רק עם ההורים. וכדי שכך יהיה, מה לעשות, על ההורים לצאת לטיולים גם אם ממש לא סובלים אותם...
י. ידידות
אבא אינו צריך להיות חבר של הבן, שכן לבו חברים הרבה ורק אבא אחד. אבל להתיידד עם בן מותר ואף רצוי. הידידות הזו יכולה להתפתח לכלל חברות אמיצה שאינה נוגדת את האבהיות.
כ. כבוד
כמה שיותר. הילד לנו זקוק לכבוד כמעט כמו שאנו זקוקים לו... לכבד ילד זה להכיר בו ובצרכיו ואפילו בשונותו, לא לבייש אותו ברבים וגם אם צריך להעיר לו, אין צורך לעשות זאת בצורה של השפלה.
לעומת זאת ניתן ורצוי להרעיף עליו שבחים שרובם מוצדקים ומיעוטם עוד יהיו –אם רק נרעיף.
ל. לימוד
גם בבין הזמנים צריך ללמוד, ויש מקום לדרישה מצד ההורים לקביעת עיתים. עם זאת יש לזכור שבין הזמנים נועד למנוחה מעמל הלימוד, כך שיש לשלב בין שני הנתונים...
מ. מרחב
נער זקוק למרחב. לפעמים זה נראה כאילו הוא מתחמק מאיתנו ומעוניין בחברת חבריו. יש כאלה שנעלבים מזה. אין צורך. זה בסדר. זה טבעי. עלינו להתקרב כמה שאנו יכולים ועדיין להותיר את המרחב שהנער זקוק לו.
נ. "נערווים" (לא ניתן לתרגום...)
לכל הורה יש נערווים לגבי הילד המתבגר שלו. מה היה איתו, מה עם הלימוד שלו, מה עם יראת השמים שלו, התפילה, האחריות, הרצינות, הנימוס, הרגש, השכל, למה הוא כזה שלומפר, למה הוא כזה מגונדר? זה בסדר להרגיש "נערווים", אך פחות בסדר לאפוף איתם את הנער והמשפחה. מה עושים? ראה אות ה. וחוץ מזה< מתייעצים.
ס. סודות
אם לילד/נער יש בעיה רגשית/נפשית/גופנית זה סוד. אבל את הסוד הזה חייבים לגלות למישהו שיסייע. זה בסדר להסתיר סודות מהחברה, אך אם נסתיר אותם ממטפל, סופם שיפסיקו להיות סודות ויהיו לנחלת הכלל. לכן: פשוט לכו והעזרו.
ע. עידוד
כל הזמן, כמו בחכמה. כי עידוד בלתי נבון ובלתי פוסק הופך במקרה הטוב להצקה ובמקרה הרע לעלבון. קחו את הדברים הטובים ופםשוט אמרו אותם בזמן הנכון ובמקום הנכון. (עיין שוב אות כ.)
פ. פתיחות
תלוי איזו. אם פתיחות היא לפתוח את הלב לדברים שבאים מהרחוב. זה שלילי. אך אם פתיחות היא יכולת של אדם לבטא את רגשותיו ואת תחושותיו זה לא רק טוב זה מחויב המציאות.
פירגון:
ללא הפסקה. למעט האמור באות ע.
צ. צרכים חיוניים
נעשה זאת במילים קצרות: אהבה, כבוד, יציבות, אמת, חום, קשב, משוב, שיחה, אמפטיה, חשיבות, הכרה באישיות ודברים יותר מוחשיים: תזונה, ביגוד, ומה לעשות, גם כסף....
ציניות:
לעולם לא. צינות היא אלימות קשה. גם אם לא פיזית.
ק. קניות
ראה סעיף קודם. בתכנון ובתבונה ובגבול ועם זאת ברוחב לב, בשמחה וטיפה מעבר לגבול...
ר. רישום
דרך נפלאה להביע לנער רגשות ושבחים לבני אדם שמתקשים לבטא בפה, וגם לבני אדם שופעי שיחה. מכתב לילד הוא מסמך. הוא משהו שיישאר איתו וינסוך בו כוח ועידוד גם בימים קשים.
ש. שמחה
מצרך חשוב ומחויב בכל בית . בית שמח הוא בית בריא, וגם אם יש חולאים – השמחה מרפאה.
ת. תורה:
הדרך, הנתיב, הערך הנעלה. יש להצמיד את הערך לכל אחד מהערכים שהוזכרו לעיל. תיראו מה יוצא. בית של צורה, דרישות תורניות כבוד התורה, וכו'.
לא מבין איך מצטרפים לחברי הפורום, אני חייב לפתוח חשבון בגוגל, אפשר קצת יותר הסבר...
השבמחק