יום שני, נובמבר 30
יום ראשון, נובמבר 29
דבריו של פרופ' ידידיה שטרן :
"השנה שלי נמתחת בין יום כיפורים אחד למשנהו. ממנו אני בא ואליו אני הולך. מיום ליום ועד ליום הכיפורים. היום הקדוש עמוס דימויים עזים שמלווים אותי מילדותי, תחת הטלית של אבא. אבא לא היה איש גבוה, אבל ביום כיפורים גבהה קומתו עד מאד. הוא סיפר לי על אביו, סבי שלא הכרתי כי נלקח מהעולם על ידי הנאצים, שהיה נוהג לעמוד על רגליו מהלך כל תפילת הימים הנוראים ומעולם לא ישב.
אבי הסביר לי שמלאכים, במסורת שלנו, הם בעלי רגל ישרה, ולכן תמיד עומדים. אבי העיד על סבי שהיה מלאך ואני הסתכלתי על אבי כעל בנו של מלאך. אבא, בתפילתו, לא היה ממרימי הקול. איש חכם, רגיש, עמוק, שנזהר מהחצנה של רגשות. אבל הילד שהייתי הבחין במתח העצום שבו היה נתון ביום הכיפורים. ריכוז פנימי, הרהור עמוק, דברי אמת העסיקו אותו. התפללנו בקהילה ייקית בתל-אביב של שנות השישים. זה היה מקום שבו התייחסו לכל דבר, ובוודאי לתפילה בימים נוראים, בחרדת קודש. החזן המיתולוגי שלא היה בעל יכולת מוזיקלית משובחת וגם קול רב רושם לא היה לו, אבל היה בעל נפש ובעל תפילה. הוא, ואחרים שחלק עימם את עמוד התפילה, לקחו את נשמתי בילדותי, והיפרו אותה ברגשות דתיים חזקים, בעולם דימויים רוחני. הם נטעו בי את התפילות.
יום הכיפורים הוא, בין היתר, בועה בזמן. פיסת זמן סגולית, ייחודית, בלתי נגועה, שבה הבוער והדחוף מפנה את מקומו לטובת העקרוני והעמוק. במרוץ החיים תמיד קיימת לנו סיבה טובה להיות במשא ומתן עם העולם - להתמודד עם, להתגונן מפני, ליזום את, להוליך אל וכיוצא באלה פעלים ופעולות נמרצים. אנחנו מתקיימים מתוך רעש רקע קבוע – של מידע, של אינטרסים, של עשייה, של עמידה במטלות, מודדים ונמדדים, טורפים ונטרפים. אנחנו במצב קיומי של "מוכרחים להיות שמח". כמו כריש ענק שכדי להתקיים חייב לנוע ללא הפסקה. אני נע – משמע אני קיים. רק לעיתים נדירות מזדמנת לנו האפשרות לחיות את הרגע מתוך פרספקטיבה; להתבונן בעצמנו בשקט ובעומק ובהכרה; להניח בצד, "רק לרגע", את ההסברים ואת ההצטדקויות, את ה"כמה" ואת ה"איך" - ולהתמקד ב"אני", ב"זולת", ב-"למה" וב"לאן". אנחנו מנסים לראות את התמונה הגדולה ואת מקומנו בה.
וממשיך הפורפסו שטרן וכותב:
שר ההיסטוריה – שבעולמי שלי נקרא "אלוקים" – בחר לטעון את יום הכיפורים גם בזיכרון המר והנמהר של מלחמת הקיום המכונה מלחמת יום הכיפורים. באותה שנה הייתי בן י"ח. התגייסתי למסגרת הלימודים של ישיבת ההסדר בכרם דיבנה. תוכנית השירות הייתה בת חמש שנים, כשהשנה הראשונה כולה מוקדשת ללימודים תורניים בישיבה ורק בסופה התלמידים מתחיילים. כך יצא, שבחודש תשרי תשל"ד, הייתי עדיין בחור ישיבה טרום גיוס. ביום הכיפורים נכנסנו לבית המדרש, בשעת בוקר מוקדמת – 6:00 – ללא כוונה לצאת ממנו, ולו להפסקה קצרצרה עד לאחר נעילת שער, כ – 12 שעות מאוחר יותר. התפילה התנהלה משיא אל שיא: פסוקי דזמרה, פסוקיו של דוד המלך משורר תהילים, שנאמרים באיטיות משכרת, מתוך אינטימיות של הרגל, אך במנגינה ובכוונה מיוחדת. נהגתי להגות אותם בדחילו ורחימו של מי שמקבל כוס קצובה של משקה מיוחד שהוא מבקש להפיק ממנו את מירב ההנאה. פסוק חורז לפסוק; עולם דימויים עתיק נשזר בחוויות חיים ממשיות; דוד נעים זמירות ישראל מתנגן בגרוני ומתאר, בעזרתי, את חיי. תפילת יום הכיפורים בישיבה היא מאורע מכונן. שורר בה מתח רגשי עצום – בבחינת "להיות או לחדול" רוחני. מאות בחורים, העלית של הציונות הדתית, טובי בניה של הבורגנות הישראלית, משתחררים משריונם החברה'מני המפוקפק, והופכים לנשמות תועות ומבקשות; אינטלקטואלים שהופכים לחסידים. והנה בצהרי היום המסע נקטע: לא שמענו את האזעקה בתוך העולם הממוזג. לא שמענו גם את רעם המטוסים בשמים, אף שהם המריאו בצרחה מבסיס חיל אוויר סמוך בזה אחר זה; לא ידענו מאומה עד שהגיעה משאית צבאית, בצוהרי היום אל פתח בית המדרש הגדול שבישיבה כדי לאסוף את הבחורים הבוגרים יותר, אלו שכבר התחיילו, אל המלחמה – להביא את השה לעולה. עשרות, עשרות, בבגדי לבן של חג, ברצינות טהורה של נקיי מצפון ולב, הם עלו למשאיות הצבאיות ויצאו למלחמת ההגנה על החיים של כולנו. לא כולם חזרו. רבים מהם, ביניהם, גם החברותא היקר שלי שלמה פרלה, נעקדו אל אדמת הקרב בלא שנמצא אייל שיוקרב תחתיהם; ללא מלאך גואל שיצעק "אל תשלח ידך אל הנער".
אבי הסביר לי שמלאכים, במסורת שלנו, הם בעלי רגל ישרה, ולכן תמיד עומדים. אבי העיד על סבי שהיה מלאך ואני הסתכלתי על אבי כעל בנו של מלאך. אבא, בתפילתו, לא היה ממרימי הקול. איש חכם, רגיש, עמוק, שנזהר מהחצנה של רגשות. אבל הילד שהייתי הבחין במתח העצום שבו היה נתון ביום הכיפורים. ריכוז פנימי, הרהור עמוק, דברי אמת העסיקו אותו. התפללנו בקהילה ייקית בתל-אביב של שנות השישים. זה היה מקום שבו התייחסו לכל דבר, ובוודאי לתפילה בימים נוראים, בחרדת קודש. החזן המיתולוגי שלא היה בעל יכולת מוזיקלית משובחת וגם קול רב רושם לא היה לו, אבל היה בעל נפש ובעל תפילה. הוא, ואחרים שחלק עימם את עמוד התפילה, לקחו את נשמתי בילדותי, והיפרו אותה ברגשות דתיים חזקים, בעולם דימויים רוחני. הם נטעו בי את התפילות.
יום הכיפורים הוא, בין היתר, בועה בזמן. פיסת זמן סגולית, ייחודית, בלתי נגועה, שבה הבוער והדחוף מפנה את מקומו לטובת העקרוני והעמוק. במרוץ החיים תמיד קיימת לנו סיבה טובה להיות במשא ומתן עם העולם - להתמודד עם, להתגונן מפני, ליזום את, להוליך אל וכיוצא באלה פעלים ופעולות נמרצים. אנחנו מתקיימים מתוך רעש רקע קבוע – של מידע, של אינטרסים, של עשייה, של עמידה במטלות, מודדים ונמדדים, טורפים ונטרפים. אנחנו במצב קיומי של "מוכרחים להיות שמח". כמו כריש ענק שכדי להתקיים חייב לנוע ללא הפסקה. אני נע – משמע אני קיים. רק לעיתים נדירות מזדמנת לנו האפשרות לחיות את הרגע מתוך פרספקטיבה; להתבונן בעצמנו בשקט ובעומק ובהכרה; להניח בצד, "רק לרגע", את ההסברים ואת ההצטדקויות, את ה"כמה" ואת ה"איך" - ולהתמקד ב"אני", ב"זולת", ב-"למה" וב"לאן". אנחנו מנסים לראות את התמונה הגדולה ואת מקומנו בה.
וממשיך הפורפסו שטרן וכותב:
שר ההיסטוריה – שבעולמי שלי נקרא "אלוקים" – בחר לטעון את יום הכיפורים גם בזיכרון המר והנמהר של מלחמת הקיום המכונה מלחמת יום הכיפורים. באותה שנה הייתי בן י"ח. התגייסתי למסגרת הלימודים של ישיבת ההסדר בכרם דיבנה. תוכנית השירות הייתה בת חמש שנים, כשהשנה הראשונה כולה מוקדשת ללימודים תורניים בישיבה ורק בסופה התלמידים מתחיילים. כך יצא, שבחודש תשרי תשל"ד, הייתי עדיין בחור ישיבה טרום גיוס. ביום הכיפורים נכנסנו לבית המדרש, בשעת בוקר מוקדמת – 6:00 – ללא כוונה לצאת ממנו, ולו להפסקה קצרצרה עד לאחר נעילת שער, כ – 12 שעות מאוחר יותר. התפילה התנהלה משיא אל שיא: פסוקי דזמרה, פסוקיו של דוד המלך משורר תהילים, שנאמרים באיטיות משכרת, מתוך אינטימיות של הרגל, אך במנגינה ובכוונה מיוחדת. נהגתי להגות אותם בדחילו ורחימו של מי שמקבל כוס קצובה של משקה מיוחד שהוא מבקש להפיק ממנו את מירב ההנאה. פסוק חורז לפסוק; עולם דימויים עתיק נשזר בחוויות חיים ממשיות; דוד נעים זמירות ישראל מתנגן בגרוני ומתאר, בעזרתי, את חיי. תפילת יום הכיפורים בישיבה היא מאורע מכונן. שורר בה מתח רגשי עצום – בבחינת "להיות או לחדול" רוחני. מאות בחורים, העלית של הציונות הדתית, טובי בניה של הבורגנות הישראלית, משתחררים משריונם החברה'מני המפוקפק, והופכים לנשמות תועות ומבקשות; אינטלקטואלים שהופכים לחסידים. והנה בצהרי היום המסע נקטע: לא שמענו את האזעקה בתוך העולם הממוזג. לא שמענו גם את רעם המטוסים בשמים, אף שהם המריאו בצרחה מבסיס חיל אוויר סמוך בזה אחר זה; לא ידענו מאומה עד שהגיעה משאית צבאית, בצוהרי היום אל פתח בית המדרש הגדול שבישיבה כדי לאסוף את הבחורים הבוגרים יותר, אלו שכבר התחיילו, אל המלחמה – להביא את השה לעולה. עשרות, עשרות, בבגדי לבן של חג, ברצינות טהורה של נקיי מצפון ולב, הם עלו למשאיות הצבאיות ויצאו למלחמת ההגנה על החיים של כולנו. לא כולם חזרו. רבים מהם, ביניהם, גם החברותא היקר שלי שלמה פרלה, נעקדו אל אדמת הקרב בלא שנמצא אייל שיוקרב תחתיהם; ללא מלאך גואל שיצעק "אל תשלח ידך אל הנער".
יום שבת, נובמבר 28
יום שישי, נובמבר 27
יום חמישי, נובמבר 26
יום רביעי, נובמבר 25
יום שלישי, נובמבר 24
יום שני, נובמבר 23
יום ראשון, נובמבר 22
באסה רצינית . . .
אני לא מוצא מקום להעלות אליו את הקבצים ואני תקווווועעע.........
מי שיכול לעזור , מוזמן להרים את הכפפה...
אפשר למייל שלי :
או לפייסבוק שלי שמופיע בצד שמאל
יום שישי, נובמבר 20
יום חמישי, נובמבר 19
למה יש סרבנים דתיים? • ידידיה מסביר
האשם האמיתי בסרבנות הכתומה, הוא צה"ל, טוען ידידיה מאיר, ומסביר מה קרה לחילי הציונות הדתית שהחליטו לסרב • וידאו מפינתו של ידידיה מאיר בתוכנית 'המקור' בערוץ 10 • לצפיה
לכל ה"מתעוררים" שמנסים להאזין / להוריד קטעים מהפורום
אין לכם מושג כמה זמן ומאמצים אני משקיע בלמצא פתרון לבעיית האחסון שצצה פתאום.
אני שמח על המיילים שאתם שולחים , זה מעודד ונותן כח.
רק עוד קצת סבלנות בבקשה...
יום שלישי, נובמבר 17
כן, אני יודע, יש תקלה בפורום.
אני עובד על זה בקדחתנות ...
מקווה שעד מחר , זה יהיה בסדר.
(ותודה לכל אלו שהסבו את תשומת ליבי לכך)
יום שני, נובמבר 16
יום ראשון, נובמבר 15
שוואקי את הלפגוט, עכשיו הדואט
זה קרה במהלך המופע השנתי של 'האסק', אחד ממעמדי השיא של המוסיקה החסידית בארה"ב. שני ענקי זמר, כל אחד בתחומו, עלו לבמה וביצעו בדואט את אחד מלהיטי העשור. מדובר ביעקב שוואקי ובחזן העולמי איצ'ה מאיר הלפגוט. השניים צמררו כששרו יחד את "אם אשכחך", אחד מהלהיטים הגדולים של שוואקי. כעת, כשנה אחרי המופע, הוציאו מפיקי האירוע לאור את הדואט במסגרת האלבום הרשמי של 'האסק'.
(הדואט פורסם לראשונה באתר המוזיקה החסידית שלאגר.נט ומשם גם התמונה)
להאזנה לדואט :
יום שישי, נובמבר 13
יום חמישי, נובמבר 12
יום שלישי, נובמבר 10
יום שני, נובמבר 9
יום ראשון, נובמבר 8
יום שישי, נובמבר 6
יום חמישי, נובמבר 5
יום רביעי, נובמבר 4
יום שלישי, נובמבר 3
יום שני, נובמבר 2
מעוניינים בספרו של החזון איש "אמונה וביטחון" ?
הבוקר בתוכנית, דיבר ידידיה רבות בשבחו של הספר "אמונה ובטחון" של החזון איש זצ"ל.
למעוניינים ניתן להזמין את הספר בטל' :
0528-693-505
0528-693-505
(יש אפשרות למשלוח בדואר, בתוספת דמי משלוח)
יום ראשון, נובמבר 1
איך מרגיש דתי ביום רבין? • ידידיה מתאר
בפינתו בתוכנית "תיק תקשורת" בערוץ 2 תקף ידידיה מאיר את ההתנהלות התקשורתית 'ביום רבין':
המועד הזה הפך ל"יום הימין הקיצוני". וגם: מהי העצה התקשורתית שהיה מעניק למשפחת רבין .
לצפיה :
הירשם ל-
רשומות (Atom)