"השנה שלי נמתחת בין יום כיפורים אחד למשנהו. ממנו אני בא ואליו אני הולך. מיום ליום ועד ליום הכיפורים. היום הקדוש עמוס דימויים עזים שמלווים אותי מילדותי, תחת הטלית של אבא. אבא לא היה איש גבוה, אבל ביום כיפורים גבהה קומתו עד מאד. הוא סיפר לי על אביו, סבי שלא הכרתי כי נלקח מהעולם על ידי הנאצים, שהיה נוהג לעמוד על רגליו מהלך כל תפילת הימים הנוראים ומעולם לא ישב.
אבי הסביר לי שמלאכים, במסורת שלנו, הם בעלי רגל ישרה, ולכן תמיד עומדים. אבי העיד על סבי שהיה מלאך ואני הסתכלתי על אבי כעל בנו של מלאך. אבא, בתפילתו, לא היה ממרימי הקול. איש חכם, רגיש, עמוק, שנזהר מהחצנה של רגשות. אבל הילד שהייתי הבחין במתח העצום שבו היה נתון ביום הכיפורים. ריכוז פנימי, הרהור עמוק, דברי אמת העסיקו אותו. התפללנו בקהילה ייקית בתל-אביב של שנות השישים. זה היה מקום שבו התייחסו לכל דבר, ובוודאי לתפילה בימים נוראים, בחרדת קודש. החזן המיתולוגי שלא היה בעל יכולת מוזיקלית משובחת וגם קול רב רושם לא היה לו, אבל היה בעל נפש ובעל תפילה. הוא, ואחרים שחלק עימם את עמוד התפילה, לקחו את נשמתי בילדותי, והיפרו אותה ברגשות דתיים חזקים, בעולם דימויים רוחני. הם נטעו בי את התפילות.
יום הכיפורים הוא, בין היתר, בועה בזמן. פיסת זמן סגולית, ייחודית, בלתי נגועה, שבה הבוער והדחוף מפנה את מקומו לטובת העקרוני והעמוק. במרוץ החיים תמיד קיימת לנו סיבה טובה להיות במשא ומתן עם העולם - להתמודד עם, להתגונן מפני, ליזום את, להוליך אל וכיוצא באלה פעלים ופעולות נמרצים. אנחנו מתקיימים מתוך רעש רקע קבוע – של מידע, של אינטרסים, של עשייה, של עמידה במטלות, מודדים ונמדדים, טורפים ונטרפים. אנחנו במצב קיומי של "מוכרחים להיות שמח". כמו כריש ענק שכדי להתקיים חייב לנוע ללא הפסקה. אני נע – משמע אני קיים. רק לעיתים נדירות מזדמנת לנו האפשרות לחיות את הרגע מתוך פרספקטיבה; להתבונן בעצמנו בשקט ובעומק ובהכרה; להניח בצד, "רק לרגע", את ההסברים ואת ההצטדקויות, את ה"כמה" ואת ה"איך" - ולהתמקד ב"אני", ב"זולת", ב-"למה" וב"לאן". אנחנו מנסים לראות את התמונה הגדולה ואת מקומנו בה.
וממשיך הפורפסו שטרן וכותב:
שר ההיסטוריה – שבעולמי שלי נקרא "אלוקים" – בחר לטעון את יום הכיפורים גם בזיכרון המר והנמהר של מלחמת הקיום המכונה מלחמת יום הכיפורים. באותה שנה הייתי בן י"ח. התגייסתי למסגרת הלימודים של ישיבת ההסדר בכרם דיבנה. תוכנית השירות הייתה בת חמש שנים, כשהשנה הראשונה כולה מוקדשת ללימודים תורניים בישיבה ורק בסופה התלמידים מתחיילים. כך יצא, שבחודש תשרי תשל"ד, הייתי עדיין בחור ישיבה טרום גיוס. ביום הכיפורים נכנסנו לבית המדרש, בשעת בוקר מוקדמת – 6:00 – ללא כוונה לצאת ממנו, ולו להפסקה קצרצרה עד לאחר נעילת שער, כ – 12 שעות מאוחר יותר. התפילה התנהלה משיא אל שיא: פסוקי דזמרה, פסוקיו של דוד המלך משורר תהילים, שנאמרים באיטיות משכרת, מתוך אינטימיות של הרגל, אך במנגינה ובכוונה מיוחדת. נהגתי להגות אותם בדחילו ורחימו של מי שמקבל כוס קצובה של משקה מיוחד שהוא מבקש להפיק ממנו את מירב ההנאה. פסוק חורז לפסוק; עולם דימויים עתיק נשזר בחוויות חיים ממשיות; דוד נעים זמירות ישראל מתנגן בגרוני ומתאר, בעזרתי, את חיי. תפילת יום הכיפורים בישיבה היא מאורע מכונן. שורר בה מתח רגשי עצום – בבחינת "להיות או לחדול" רוחני. מאות בחורים, העלית של הציונות הדתית, טובי בניה של הבורגנות הישראלית, משתחררים משריונם החברה'מני המפוקפק, והופכים לנשמות תועות ומבקשות; אינטלקטואלים שהופכים לחסידים. והנה בצהרי היום המסע נקטע: לא שמענו את האזעקה בתוך העולם הממוזג. לא שמענו גם את רעם המטוסים בשמים, אף שהם המריאו בצרחה מבסיס חיל אוויר סמוך בזה אחר זה; לא ידענו מאומה עד שהגיעה משאית צבאית, בצוהרי היום אל פתח בית המדרש הגדול שבישיבה כדי לאסוף את הבחורים הבוגרים יותר, אלו שכבר התחיילו, אל המלחמה – להביא את השה לעולה. עשרות, עשרות, בבגדי לבן של חג, ברצינות טהורה של נקיי מצפון ולב, הם עלו למשאיות הצבאיות ויצאו למלחמת ההגנה על החיים של כולנו. לא כולם חזרו. רבים מהם, ביניהם, גם החברותא היקר שלי שלמה פרלה, נעקדו אל אדמת הקרב בלא שנמצא אייל שיוקרב תחתיהם; ללא מלאך גואל שיצעק "אל תשלח ידך אל הנער".
אבי הסביר לי שמלאכים, במסורת שלנו, הם בעלי רגל ישרה, ולכן תמיד עומדים. אבי העיד על סבי שהיה מלאך ואני הסתכלתי על אבי כעל בנו של מלאך. אבא, בתפילתו, לא היה ממרימי הקול. איש חכם, רגיש, עמוק, שנזהר מהחצנה של רגשות. אבל הילד שהייתי הבחין במתח העצום שבו היה נתון ביום הכיפורים. ריכוז פנימי, הרהור עמוק, דברי אמת העסיקו אותו. התפללנו בקהילה ייקית בתל-אביב של שנות השישים. זה היה מקום שבו התייחסו לכל דבר, ובוודאי לתפילה בימים נוראים, בחרדת קודש. החזן המיתולוגי שלא היה בעל יכולת מוזיקלית משובחת וגם קול רב רושם לא היה לו, אבל היה בעל נפש ובעל תפילה. הוא, ואחרים שחלק עימם את עמוד התפילה, לקחו את נשמתי בילדותי, והיפרו אותה ברגשות דתיים חזקים, בעולם דימויים רוחני. הם נטעו בי את התפילות.
יום הכיפורים הוא, בין היתר, בועה בזמן. פיסת זמן סגולית, ייחודית, בלתי נגועה, שבה הבוער והדחוף מפנה את מקומו לטובת העקרוני והעמוק. במרוץ החיים תמיד קיימת לנו סיבה טובה להיות במשא ומתן עם העולם - להתמודד עם, להתגונן מפני, ליזום את, להוליך אל וכיוצא באלה פעלים ופעולות נמרצים. אנחנו מתקיימים מתוך רעש רקע קבוע – של מידע, של אינטרסים, של עשייה, של עמידה במטלות, מודדים ונמדדים, טורפים ונטרפים. אנחנו במצב קיומי של "מוכרחים להיות שמח". כמו כריש ענק שכדי להתקיים חייב לנוע ללא הפסקה. אני נע – משמע אני קיים. רק לעיתים נדירות מזדמנת לנו האפשרות לחיות את הרגע מתוך פרספקטיבה; להתבונן בעצמנו בשקט ובעומק ובהכרה; להניח בצד, "רק לרגע", את ההסברים ואת ההצטדקויות, את ה"כמה" ואת ה"איך" - ולהתמקד ב"אני", ב"זולת", ב-"למה" וב"לאן". אנחנו מנסים לראות את התמונה הגדולה ואת מקומנו בה.
וממשיך הפורפסו שטרן וכותב:
שר ההיסטוריה – שבעולמי שלי נקרא "אלוקים" – בחר לטעון את יום הכיפורים גם בזיכרון המר והנמהר של מלחמת הקיום המכונה מלחמת יום הכיפורים. באותה שנה הייתי בן י"ח. התגייסתי למסגרת הלימודים של ישיבת ההסדר בכרם דיבנה. תוכנית השירות הייתה בת חמש שנים, כשהשנה הראשונה כולה מוקדשת ללימודים תורניים בישיבה ורק בסופה התלמידים מתחיילים. כך יצא, שבחודש תשרי תשל"ד, הייתי עדיין בחור ישיבה טרום גיוס. ביום הכיפורים נכנסנו לבית המדרש, בשעת בוקר מוקדמת – 6:00 – ללא כוונה לצאת ממנו, ולו להפסקה קצרצרה עד לאחר נעילת שער, כ – 12 שעות מאוחר יותר. התפילה התנהלה משיא אל שיא: פסוקי דזמרה, פסוקיו של דוד המלך משורר תהילים, שנאמרים באיטיות משכרת, מתוך אינטימיות של הרגל, אך במנגינה ובכוונה מיוחדת. נהגתי להגות אותם בדחילו ורחימו של מי שמקבל כוס קצובה של משקה מיוחד שהוא מבקש להפיק ממנו את מירב ההנאה. פסוק חורז לפסוק; עולם דימויים עתיק נשזר בחוויות חיים ממשיות; דוד נעים זמירות ישראל מתנגן בגרוני ומתאר, בעזרתי, את חיי. תפילת יום הכיפורים בישיבה היא מאורע מכונן. שורר בה מתח רגשי עצום – בבחינת "להיות או לחדול" רוחני. מאות בחורים, העלית של הציונות הדתית, טובי בניה של הבורגנות הישראלית, משתחררים משריונם החברה'מני המפוקפק, והופכים לנשמות תועות ומבקשות; אינטלקטואלים שהופכים לחסידים. והנה בצהרי היום המסע נקטע: לא שמענו את האזעקה בתוך העולם הממוזג. לא שמענו גם את רעם המטוסים בשמים, אף שהם המריאו בצרחה מבסיס חיל אוויר סמוך בזה אחר זה; לא ידענו מאומה עד שהגיעה משאית צבאית, בצוהרי היום אל פתח בית המדרש הגדול שבישיבה כדי לאסוף את הבחורים הבוגרים יותר, אלו שכבר התחיילו, אל המלחמה – להביא את השה לעולה. עשרות, עשרות, בבגדי לבן של חג, ברצינות טהורה של נקיי מצפון ולב, הם עלו למשאיות הצבאיות ויצאו למלחמת ההגנה על החיים של כולנו. לא כולם חזרו. רבים מהם, ביניהם, גם החברותא היקר שלי שלמה פרלה, נעקדו אל אדמת הקרב בלא שנמצא אייל שיוקרב תחתיהם; ללא מלאך גואל שיצעק "אל תשלח ידך אל הנער".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה